האם צילום בסמארטפון משנה את הדרך שבה אנחנו חווים את החיים? מאמר זה חוקר את ההשפעות של צילום בסמארטפון על הזיכרון והחוויה האישית שלנו, תוך שילוב תובנות ממחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית וסיפורים מהחיים. נבחן כיצד צילום עשוי לחזק את הזיכרון החזותי, אך לפגוע בזיכרון השמיעתי, ונציע טיפים מעשיים למציאת איזון בין תיעוד הרגע לבין חווייתו המלאה. האם אתם באמת נוכחים ברגע, או רק עסוקים בצילומו? התשובה עשויה להפתיע אתכם.
אוקיי, אני רוצה לדבר איתכם על משהו שגרם לי לעצור ולחשוב לאחרונה: האם צילום בסמארטפון משנה את הדרך שבה אני חווה את החיים? זו שאלה שצצה לי בראש בכל פעם שאני שולף את הטלפון באמצע הופעה, טיול בטבע או ארוחה עם חברים. מצד אחד, אני רוצה לתפוס את הרגע, לשמור אותו לעצמי, שיהיה לי משהו להיזכר בו אחר כך (או לפחות להעלות לסטורי). מצד שני, כשאני עסוק בלמצוא את הזווית המושלמת, האם אני לא מפספס את מה שקורה ממש מולי? מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית נכנסו לעניין הזה לעומק ומצאו תשובות ממש מעניינות, ואני כאן כדי לפרק את זה – עם חפירות עמוקות, סיפורים מהחיים שלי וטיפים שווים שאני לוקח גם לסדנאות הצילום שלי בסמארטפון. אז תנו לי רגע להרים את הראש מהמסך, ויאללה, מתחילים.
אני אוהב לחקור דברים, אז התחלתי עם השאלה הבסיסית: מה קורה לי במוח כשאני מצלם? החוקרת לינדה הנקל פרסמה מחקר ב-2014 בשם "Point-and-Shoot Memories⇱". היא לקחה אנשים למוזיאון ובדקה איך צילום של פריטי אמנות במוזיאון משפיע על הזיכרון שלהם. המחקר חשף תוצאות שלא ציפיתי להן. הוא הראה שצילום ממוקד – כלומר, כשמתמקדים בפרטים ספציפיים כמו לעשות זום על חפץ מסוים – שמר על היכולת לזכור את האובייקטים, את הפרטים הוויזואליים שלהם ואת מיקומם במוזיאון באופן שלא נפגע, בדומה למי שלא צילמו כלל במוזיאון ורק ביקרו בו. אנשים שצילמו באופן כללי סתם תמונות זכרו פחות מהחוויה, כאילו המוח שלהם הסתמך על המצלמה ולא טרח לשמור את הפרטים.
זה גרם לי לחשוב על איך שאני משתמש בצילום בחיי: אולי צילום לא בהכרח מרחיק אותי מהרגע, כמו שחושבים לפעמים, אלא הכל תלוי באופן שבו אני בוחר להשתמש בו. האם אני מצלם "סתם ככה", בלי לשים לב, או שאני נותן תשומת לב מרוכזת לפרטים שחשובים לי? המחקר הזה מראה שכשאני מצלם עם כוונה ומתמקד, הזיכרון שלי לא נפגע ואפילו נשמר טוב יותר. אז בעצם, צילום יכול להפוך לכלי שמחבר אותי לרגע – אם אני עושה את זה נכון.
מחקר נוסף מ-2017, בשם "Photographic Memory⇱" בהובלת החוקרת אלכסנדרה בראש, בדק את השפעת הצילום על הזיכרון, המחקר גילה שצילום משפר את הזיכרון הוויזואלי – כלומר, אני אזכור איך נראתה השקיעה שצילמתי או איך הקפה שלי עמד על השולחן עם קצף המושלם. אבל יש פה טוויסט: הזיכרון של מה ששמעתי באותו רגע שצילמתי – השיחה עם חבר, צליל הגלים, או אפילו ההסבר של מדריך בטיול – נפגע. זה כאילו שכשאני מצלם, אני נותן למוח שלי להתמקד במה שהעיניים רואות דרך המסך, אבל מאבד את תשומת הלב לצלילים שמסביב.
עכשיו אני מבין למה אני זוכר את התמונה מההופעה האחרונה שהייתי בה (של עדן…), אבל לא ממש את המילים של השיר.
עכשיו אני רוצה לדבר איתכם על התחושה של הרגע עצמו. כשאני שולף את הסמארטפון באמצע חוויה או אירוע, לפעמים אני מרגיש שאני לא ממש נמצא שם. תחשבו על זה איתי: אני בטיול עם חברים, השמש שוקעת, יש רוח קלילה, וכולם צוחקים על משהו מטופש. ואז, במקום להיות שקוע בסיטואציה, אני עסוק בלכוון את המצלמה של הסמארטפון, לבדוק שהתמונה יוצאת טוב, ואולי אפילו להתעצבן כי הסוללה תכף נגמרת. האם אני באמת חווה את זה? או שאני כבר בראש של "איך זה ייראה אחר כך באינסטגרם"?
מחקרים אומרים שזה לא סתם תחושה שלי – יש פה משהו אמיתי. כשאני מצלם בלי סוף, אני שם את המוח שלי במצב של "תיעוד" במקום "חוויה". זה כמו לראות את החיים שלי דרך מסך קטן במקום דרך העיניים שלי. אבל זה לא תמיד ככה. לפעמים אני מרגיש שהצילום דווקא מעצים את הרגע – כי כשאני מצלם, אני שם לב לפרטים קטנים שהייתי מפספס אחרת. נגיד, העלה שנפל על השביל או הקרן הבודדת של אור השמש שחדרה דרך הענפים. אני מוצא את עצמי שואל איפה עובר הגבול בין "לתפוס את הרגע" ל"להפסיד אותו".
אם חשבתי שהסיפור נגמר כשאני מקיש על המסך לצילום בסמארטפון, טעיתי. מה קורה כשאני משתף את התמונות ברשתות? ב-2018, מחקר שפרסמה בכתב עת⇱ החוקרת דיאנה תמיר וצוותה, בדק את הנושא של השפעת שיתוף התמונות על הזיכרון והחוויה הרגשית. המחקר שלהם בחן לעומק כיצד שיתוף תמונות ברשתות חברתיות משפיע על הזיכרון ועל העוצמה הרגשית של החוויה – ומצא תוצאות מפתיעות מאוד.
הם גילו ששיתוף תמונות משנה את הזיכרון של אנשים בצורה מוזרה. לפעמים זה מוריד מהעוצמה הרגשית של החוויה – כאילו הם זוכרים את הסיפור כמו שמישהו אחר ראה אותו, ולא כפי שהם עצמם חוו אותו. אפשר לקרוא לזה "זיכרון של צד שלישי", וזה ממש הזוי כשחושבים על זה. דמיינו מישהו שזוכר את הטיול האחרון שלו לא לפי איך שהוא הרגיש כשטיפס על ההר, אלא לפי איך שזה נראה בתמונה שהעלה.
מצד שני, יש גם צד חיובי. מצאו ששיתוף יכול לעזור לזכור יותר טוב, כי התמונות האלה הופכות לטריגר לזיכרונות. נגיד, אני מסתכל על תמונה של חופשה מלפני שנה, ופתאום נזכר איך הרגשתי כששתיתי את הקפה הראשון מול הים.
אז אני שואל את עצמי: מה נכון לי? אם אני מצלם בשביל הלייקים או הצפיות, אני עלול לאבד משהו מהחוויה. אבל אם אני שומר את התמונות לעצמי ומשתמש בהן כדרך להחזיר את הרגע לחיים, זה יכול להיות ממש מגניב.
אז מה אני עושה עם כל הידע הזה? איך אני ממשיך לצלם בסמארטפון בלי להפסיד את החיים עצמם?
הנה כמה רעיונות שגיבשתי לעצמי:
אני בוחר את הרגעים שלי
במקום לצלם כל דבר כמו תייר אובססיבי, אני מחליט מה שווה לתעד. נגיד, במקום 50 תמונות של אותו נוף, אני מצלם את הרגע שבו השמש נוגעת במים בדיוק כמו שדמיינתי. פחות זה יותר, ואני ממשיך להרגיש ממוקד ברגע הנוכחי.
אני מצלם עם כוונה
אני מנסה להביא לצילום גישה של התבוננות מרוכזת. כשאני לוקח תמונה, אני מתרכז במה שאני רואה – הצבעים, האור, התחושה. זה לא סתם קליק וגמרנו, זה להרגיש את הרגע דרך העדשה של הסמארטפון. כשאני עושה את זה, אני מרגיש גם יותר מחובר וגם זוכר יותר אחר כך.
אני נותן לטלפון "לנוח"
אני מודה, זה לא קל לי. אבל לפעמים אני משאיר את הסמארטפון בכיס לרבע שעה או אפילו שעה ופשוט חווה את מה שקורה. זה מרגיש משחרר, ואני מגלה שאני זוכר היטב גם בלי לצלם.
אני מקשיב לסביבה שלי
כשאני מצלם, אני משתדל לא לפספס את מה שאני שומע – השיחה, הצחוק, הרוח. זה עוזר לי לזכור את החוויה בצורה יותר שלמה, לא רק את מה שראיתי.
אני מחליט בשביל מה אני מצלם
אני שואל את עצמי: זו תמונה בשבילי או בשביל הרשת? אם זה בשביל הלייקים, אני יודע שזה עשוי לשנות את איך שאזכור את הרגע. ואם זה בשבילי, אני שומר אותה לעצמי ונהנה בלי לחץ.
אני משחק עם הזוויות, אבל לא על חשבון הרגע
אני תמיד מעודד לנסות זוויות חדשות, להיות יצירתי. אבל אני עושה את זה בלי לאבד את הקשר למה שקורה – אני מצלם את הילדים משחקים, אבל גם צוחק איתם תוך כדי.
הידעת?
רוצה להרגיש יותר אושר? מחקר גילה שצילום תמונה עבור אחרים גורם לאושר
לפני כמה שנים יצאתי לטיול עם חברים בנחל דן בצפון. השמש כמעט שקעה, המים זרמו, ומישהו ניגן בגיטרה חרישית, והיה רגע שבו כולם פשוט ישבו בשקט והסתכלו על הנחל, נהנים מהצליל העדין שהתמזג עם פכפוך המים. שלפתי את הטלפון, אבל אז עצרתי את עצמי – "רגע, אני לא רוצה לפספס את זה". השארתי אותו בכיס ופשוט ישבתי שם. עד היום הרגע הזה חקוק לי בראש – הריח של המים, צליל הגיטרה החרישי שהתמזג בציוץ הציפורים רגע לפני השקיעה, והאווירה כולה הייתה עטופה בשלווה מושלמת. לא צילמתי, אבל אני זוכר הכל כאילו זה קרה אתמול. זה לא אומר שאני נגד צילום – ממש לא! – אבל לפעמים אני מרגיש שכדאי לי לתת לחיים להיות, בלי מסך באמצע.
אם אני ממש נכנס לעומק, יש פה משהו כמעט פילוסופי. הסמארטפון נותן לי כוח מטורף – לתעד הכל, לשמור הכל, להראות לעולם מי אני. אבל הוא גם שם אותי במצב שבו אני כל הזמן בוחר: להיות או לתעד? מחקרים מראים שכשאני עסוק בלצלם, אני לפעמים מפספס את התחושה של להיות חלק מהרגע. זה כמו לראות סרט במקום לשחק בו. מצד שני, כשאני משתמש בצילום בצורה מודעת, עם תשומת לב מלאה למה שאני עושה, הוא הופך לכלי שמעצים אותי – כמו יומן ויזואלי שמזכיר לי איך הרגשתי.
אז אולי השאלה היא לא "לצלם או לא לצלם", אלא "איך אני מצלם". אני מחפש דרכים לא רק לתפוס את התמונה המושלמת, אלא גם להישאר מחובר לרגע. כי בסוף, החיים הם לא רק מה שרואים בתמונה – הם מה שמרגישים תוך כדי.
אז מה גיליתי? צילום בסמארטפון משנה את הדרך שבה אני חווה רגעים – לפעמים זה מוסיף, לפעמים זה גורע. הוא יכול לפגוע לי בזיכרון אם אני סתם מצלם בלי לחשוב, אבל הוא גם יכול לשפר אותו אם אני נכנס לזה עם כוונה. הוא מרחיק אותי מהרגע כשאני עסוק בזווית, אבל מחבר אותי כשאני בוחר בו כדרך להסתכל על העולם. והשיתוף ברשתות? זה סיפור שלם – גם עוזר וגם מפריע.
המסקנה שלי היא כזו: אני ממשיך לצלם, נהנה מהכוח שיש לי ביד, אבל עושה את זה חכם. אני נותן לעצמי רגעים בלי מסך, מתמקד במה שחשוב, וזוכר שהחיים שלי קורים גם מחוץ למצלמה בטלפון. כי בסוף, הכל עניין של איזון. אז קדימה – לכו לתפוס את הרגע, אבל אל תשכחו קודם באמת להיות בו.
מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית, כמו זה של לינדה הנקל מ-2014, מראים שצילום ממוקד – כשמתרכזים בפרטים ספציפיים כמו זום על נוף או חפץ – משמר את הזיכרון הוויזואלי ואת המיקום של מה שצילמנו, בדומה לחוויה ללא צילום. לעומת זאת, צילום כללי וחסר תשומת לב עלול לפגוע בזיכרון, כי המוח "מוסר" את האחריות למצלמה של הסמארטפון. בנוסף, מחקר מ-2017 מצא שצילום משפר את הזיכרון הוויזואלי (למשל, איך נראתה השקיעה), אך פוגע בזיכרון השמיעתי (כמו צלילי הסביבה או שיחה), מה שמסביר למה לפעמים זוכרים את התמונה אבל שוכחים את הצלילים שהיו מסביב.
כן, שיתוף תמונות ברשתות חברתיות משפיע על הזיכרון והחוויה שלך. מחקר מ-2018 של דיאנה תמיר מצא שכשאנחנו משתפים תמונות, הזיכרון שלנו עשוי להפוך ל"זיכרון של צד שלישי" – אנחנו זוכרים את הרגע כמו שהוא נראה בתמונה, ולא כפי שחווינו אותו באמת, מה שיכול להפחית את העוצמה הרגשית. עם זאת, התמונות יכולות לשמש כטריגר שמחזיר אותנו לחוויה ולשפר את הזיכרון לאורך זמן, במיוחד אם הן נשמרות לשימוש אישי ולא רק ללייקים.
כדי לאזן בין תיעוד לחוויה, כדאי לבחור רגעים ספציפיים לצילום במקום לתעד הכל באובססיביות, כמו לצלם רק את השיא של השקיעה. צילום עם כוונה – תוך התמקדות בפרטים כמו צבעים או תחושות – מחבר אותנו לרגע במקום להרחיק. מומלץ גם להניח את הסמארטפון לפרקי זמן כדי להיות נוכחים, להקשיב לסביבה תוך כדי צילום, ולהחליט מראש אם התמונה היא לעצמנו או לרשתות חברתיות. טיפים כאלה שומרים על החוויה האישית תוך ניצול היתרונות של הצילום.
בהחלט! צילום ממוקד ומודע – כשמתרכזים בפרטים משמעותיים כמו עלה על השביל או קרן אור וקשת בשמיים – מחזק את הזיכרון הוויזואלי ומעמיק את הקשר לרגע, כפי שמראים מחקרים. שימוש בתמונות כ"יומן ויזואלי" אישי, ולא רק לשיתוף, יכול להפוך אותן לכלי שמעורר זיכרונות עשירים בעתיד. לדוגמה, תמונה מטיול שעשית עשויה להחזיר את תחושת השלווה, גם בלי לסנן את הרגע דרך הרשתות החברתיות.
רוצה להזמין סדנת צילום בסמארטפון לקבוצה שלך?
ניתן לכתוב לי כאן מתחת להזמנת סדנה
הלב שלי מתרגש ושמח עם חזרתם הביתה של
זהו רגע של תקווה ושל אחדות, שמחבר את כולנו כעם אחד. ליבי ותפילותיי עם כל מי שעוד מחכה לחזור הביתה.
